ביאור שטיינזלץ על יבמות ג׳

1 כולהו נמי מדרשא אתו כל העריות כולן שבמשנה גם כן מדרשה באו, נלמדו שפטורות מן הייבום! ומשיבים: נהי אמנם כן שלענין ייבום אתיין מדרשא הן באות, נלמדות, מדרשה אבל עיקר איסורייהו איסורן בהדיא כתיב בהו במפורש כתוב בהן, ואילו איסור בתו שאיננה בת אשתו אלא בת אנוסתו, עיקר איסורא האיסור שבה נלמד מדרשא מדרשה ואינו מפורש בכתוב.

2 שאמר רבא: אמר לי רב יצחק בר אבדימי: אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה של המילים "הנה" "הנה" ויקרא יח, י, ושם יז, ללמד, שבתו מכל מקום, אפילו בת אנוסתו, אסורה כבתו מאשתו,

3 אתיא באה גזירה שווה של המילים "זמה" "זמה" שם יח, יז, ושם כ, יד, ללמד שהאב הבא על בתו מאנוסתו נידון בשריפה כדין אב הבא על בתו מאשתו.

4 ושואלים: השתא דאמרת כל מלתא דאתיא מדרשא חביבא ליה עכשיו שאתה אומר שכל דבר שבא מן הדרשה חביב לו והתנא מקדים אותו, ליתני שישנה את דין אחות אשה לבסוף שהרי לפי כלל זה דין אחות אשה הוא הפשוט שבהם, שכן שם מקור ההלכה! ומשיבים: איידי דאיירי מתוך שעסק באיסור אחוותא אחיות שונות, תנא שנה איתן גם את איסור אחות אשתו.

5 ושואלים: אם כן, וליתנייא להאי בבא ושישנה את כל הקטע הזה הנוגע לאחיות לבסוף אגב הזכרת אחות אשתו! אלא, יש לדחות את מה שאמרנו ולתת הסבר אחר: התנא קורבי־קורבי קירבות־קירבות נקט, ולפי יחסי הקירבה של העריות השונות סידר את המשנה. כיצד: תנא שנה בתו ובת בתו ובת בנו שהן קרובי עצמו,

6 ואיידי דתנא ומתוך ששנה שלשה דורות למטה דידיה שלו, כלומר, שלושה דורות של צאצאיו: בתו ובת בתו ובת בנו שלו, תנא נמי שנה גם כן שלשה דורות למטה דידה שלה של אשתו: היא, בתה ובת בתה. ואיידי דתנא ומתוך ששנה שלשה דורות למטה דידה שלה תנא שנה גם כן שלשה דורות למעלה של ההורים דידה שלה, שהן חמותו ואם חמותו.

7 ואחר כך תנא שנה אחותו ואחות אמו שהן קרובי עצמו בקירבה פחות הדוקה מהקירבה לבתו. ואיידי דאיירי ומתוך שעסק באיסור אחוה אחיות, תנא שנה גם כן אחות אשתו. ובדין הוא דליקדמה שיקדים את ההלכה בכלתו מקמי לפני אשת אחיו שלא היה בעולמו, שכן לא משום קורבא קירבה הוא דאסירא שאסורה אלא מפני טעם אחר, לפי שאינה בכלל מצות הייבום, אלא איידי דאיירי מתוך שעסק באיסור אחוה אחיות תנא שנה גם אשת אחיו שלא היה בעולמו שגם היא בגדר איסור אחוה, והדר תנא וחזר ושנה דין כלתו.

8 א ועוד בירור בלשונה של המשנה: ומאי איריא ומה שייך, מדוע דווקא דתנא שהוא שונה "פוטרות צרותיהן ", ליתני שישנה "אוסרות צרותיהן ", שהרי הצרות לא רק נפטרו מחובת הייבום אלא אף אסורות על היבם! ומסבירים: אי תנא אם היה שונה "אוסרות צרותיהן ", הוה אמינא הייתי אומר הכוונה היא שאסור לייבם, אבל מיחלץ לחלוץ — חלצה חולצת, לכן קא משמע לן השמיע לנו בלשון זו, לומר שהיא פטורה לגמרי.

9 ומקשים: אם כן וליתני ושישנה "אסורה לחלוץ"! את ההצעה הזו דוחים: אי אפשר לכתוב בלשון זו, שכן אף אם חולץ לה מאי קעביד מה הוא עושה? שאם אדם מניח לאשה לחלוץ את נעלו מה איסור יש בכך? ולכן אי אפשר לומר "אסורה לחלוץ". ושואלים: אלמה מדוע לא הרי בכל זאת יש בכך צד איסור, שכן אם אתה אומר "חולצת" יבואו לומר שבקירבה כגון זו היא גם מתייבמת, אלא שבמקרה זה חלץ לה מפני שלא רצה בה, אבל אחר הרוצה בצרת יבמתו רשאי ליבמה!

10 אלא יש לומר טעם אחר שבגללו לא שנה "אוסרות", והוא: כיון שרק במקום מצוה הוא דאסירה שאסורה צרה, שרק כאשר חלה עליה מצות ייבום, רק אז אסורה עליו הצרה, ושלא במקום מצוה שריא מותרת, שמותר לאיש לשאת אשה שהיתה צרת אחת מקרובותיו ונתאלמנה, וכגון שנשא חתנו פרט לבתו גם אשה אחרת ומת, שאותה אשה שהיא זרה לו מותרת לו, שלא נאסרה צרה אלא במקום שיש צד ייבום לגבי צרתה שהיא קרובתו, משום הכי כך תני שנה "פוטרות", ולא "אסורות", להשמיע לנו שהן כשלעצמן אינן אסורות עליו.

11 ועוד הסבר בלשון המשנה: ומאי איריא ומה שייך, מדוע דווקא דתני שהוא שונה "מן החליצה ומן הייבום"? ליתני שישנה "מן הייבום" לחודיה לבדו! ומשיבים: אי תנא אילו היה שונה "מן הייבום" הוה אמינא הייתי אומר מיחלץ לחלוץ — חלצה חולצת, אבל יבומי לייבם — לא מייבמה אינה מתייבמת, על כן קא משמע לן השמיע לנו התנא בלשון זו שכל אשה העולה לייבום, כלומר, כל אשה הראויה ליבום — עולה לחליצה, וכל שאינו עולה לייבום — אינו עולה לחליצה, שאין חובת חליצה אלא כשיש חובת ייבום.

12 ומבררים עוד: ושיקדים במשנה את הייבום לחליצה, וליתני ושישנה "מן הייבום ומן החליצה", שהרי התורה מקדימה את אפשרות הייבום, אי נמי או גם כן שישנה "מן החליצה" לחודה לבדה ונבין מכאן גם למצות הייבום? ומשיבים: משנה זו כשיטת אבא שאול היא, שאמר שמצות חליצה קודמת למצות ייבום, שלדעתו, כל שאינו מייבם לשם שמים הריהו עובר באיסור אשת אח, ועדיף בכל מקרה שיחלוץ, ולכן הקדים חליצה לייבום.

13 ב ומוסיפים לשאול בלשון המשנה: מנינא דרישא המנין שבראש המשנה המתחילה "חמש עשרה נשים", שיש לדייק ממנו כי דווקא אלה ולא יותר, למעוטי מאי למעט את מה מן הדברים שהיינו יכולים להוסיף? וכן מנינא דסיפא המנין שבסוף המשנה, שנאמר: "הרי אלו פוטרות", שמשמע אלו ולא אחרות, למעוטי מאי למעט את מה בא? שהרי נראה שהמשנה מדייקת שרק נשים אלה ולא אחרות, ומה הן אותן אחרות שאפשר היה לחשוב שהם נכללות בכלל אלה, ונתמעטו?

14 למעוטי למעט את זו שהוסיף רב וזו שהוסיף רב אסי, שרב הוסיף לרשימה זו צרת סוטה, ורב אסי הוסיף צרת אילונית. ושואלים: ולשיטת רב ולרב אסי — למעוטי מאי למעט את מה בא המנין והדיוק שבמשנה?

15 ומשיבים: אי סבירא להו דהדדי אם סבורים הם זה כשיטת זה, הרי לשון מיעוט חדא אחת היא למעוטי למעט צרת ממאנת, שאם היו לאח המת שתי נשים, ואחת מהן היתה קטנה, ומיאנה ביבם, אף צרתה אינה מתייבמת, ובאה המשנה לחדש שאינה נפטרת לגמרי וחייבת בחליצה. וחדא ואחת באה למעוטי למעט צרת מחזיר גרושתו שהחזירה אחיו באיסור אחרי שנישאה לאחר ומת, שאף צרתה נפטרת מן הייבום, ומחדשת המשנה שאינה פטורה לגמרי ועדיין חייבת בחליצה.

16 ואי לא סבירא להו דהדדי אם אינם סבורים זה כשיטת זה אם כן חדא למעוטי דחבריה אחת למעט מה שאמר חבירו, שהרי הוא איננו סבור כמותו בנושא זה, וחדא למעוטי ולשון מיעוט אחת למעט או צרת ממאנת, או צרת מחזיר גרושתו.

17 ושואלים: לרב ולרב אסי, ליתנינהו שישנה אותן את צרת הסוטה ואת צרת האילונית! שהרי לדעתם יש יותר מחמש עשרה נשים שנמנו, ומדוע לא שנה אותן התנא במשנתנו?

18 ומשיבים: לא נשנו אלה משום שאינן נכנסות בכלל הלכות אלה בשלמותן, לפי שאינה בצרת צרה. שהרי בחמש עשרה הנשים שמנינו יש מקום לדון גם בצרותיהן וגם בצרות צרותיהן, אבל בשתי אלו של רב ורב אסי אין הדבר אפשרי, שכן הסוטה או האילונית פטורות ואסורות לכל האחים בשווה, לפי שהאיסור איננו בגלל קירבה לאחד האחים החיים אלא בגלל סיבה אישית שבהן כשלעצמן, ולכן אי אפשר לכלול אותן בתוך חמש עשרה הנשים שנמנו במשנה.

19 א לאחר שעסקנו בבירור ענייני סדר ולשון במשנה, באים עכשיו לדון בגופן של ההלכות הכתובות בה. מנא הני מילי מניין הדברים הללו שאם נפלה לייבום אשה האסורה איסור ערוה ליבם — אסור לייבמה, וכן אסור לייבם את צרתה וצרת צרתה? דתנו רבנן ששנו חכמים, נאמר: "ואשה אל אחותה לא תקח לצרר לגלות ערותה עליה בחייה" ויקרא יח, יח, ויש להבין: המלה "עליה", מה תלמוד לומר? שהרי מלה זו נראית לכאורה כמיותרת!

20 ומסבירים: לפי שנאמר באשת האח שמת: "יבמה יבא עליה" דברים כה, ה, ומלשון הפסוק שומע למד אני שמצוה זו של ייבום היא כללית, ואפילו באחת מכל עריות האמורות בתורה הכתוב מדבר, ועל כן למדים בגזירה שווה: נאמר כאן באחות אשתו "עליה" ונאמר להלן ביבמה "עליה",

21 מה להלן ביבמה, שנאמר בה "יבמה יבוא עליה" הוא במקום מצוה, אף כאן שנאמר "לגלות ערותה עליה" הוא במקום מצוה, ואמר רחמנא ואמרה התורה "לא תקח", שהמלה "עליה" באה ללמדנו, שגם במקרה שיש חיוב של "יבמה יבוא עליה" — מכל מקום אסרה התורה "לגלות ערוותה עליה".

22 וממשיכים: ואין לי אלא היא, אחות אשתו, שפטורה מן הייבום, צרתה מנין? תלמוד לומר, מן המלה "לצרר", לומר שלא רק היא אסורה אלא גם צרתה. ואין לי אלא צרתה בלבד, צרת צרתה מניין שאף היא פטורה? תלמוד לומר, לשון "לצרר" שאמר הכתוב ולא "לצור", שהמלה "לצרור" משמעה צרה אחר צרה.

23 ואין לי אלא אחות אשה, שלמדנו מגזירה שווה זו שאין מצוות ייבום חלה עליה, שאר עריות מניין? אמרת שאפשר לומר זאת באופן הבא: מה אחות אשה מיוחדת — שהיא ערוה עליו, וחומרת איסורה היא בזה שחייבין על זדונה אם בא עליה בזדון כרת, ועל שגגתה אם בא עליה בשוגג קרבן חטאת, והיא אסורה ליבם, הרי מעתה אפשר ללמוד במידת ההלכה של בנין אב, מן הפרט אל הכלל: אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת — אסורה ליבם.

24 ואין לי אלא הן אותן העריות עצמן, צרותיהן מניין שאף הן פטורות מייבום? אמרת שאפשר ללמוד זאת בבנין אב: מה אחות אשה מיוחדת — שהיא ערוה עליו וחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם, והדין שצרתה אסורה, אף כל שהיא ערוה כעין זה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם — צרתה אסורה. מכאן אמרו חכמים: חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם.

25 יכול שאני מרבה בכלל זה אף שש עריות חמורות מאלו, שגם בהן יש איסור כרת, כגון אמו ואשת אביו ועוד המנויות במשנה להלן יבמות יג, ב הנשואות לאחרים שיהו צרותיהם אסורות להינשא לזה משום צרת ערוה?

26 אמרת: מה אחות אשתו מיוחדת — שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואפשר לה לינשא לאחד מן האחים, והיא אסורה ליבם וצרתה אסורה, אף כל שהיא ערוה ודינה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואפשר לינשא לאחים, ואסורה ליבם — צרתה אסורה.

27 יצאו שש עריות חמורות מאלו, הואיל שאי אפשר לה לינשא לאחים כיון שהן אסורות על כל האחים שהרי אמו של זה אסורה להינשא גם לאחיו, בין כשהיא אמו של האח או רק אשת אביו, לכן צרותיהן מותרות. שאין צרה אלא מאח, כלומר, איסור זה של צרת ערוה איננו בא לאסור על אדם לשאת צרת אשה שהיא ערוה לו אלא רק במקום שיש זיקת ייבום ביניהם, אבל כשאין זיקת ייבום — אין איסור בצרה.

28 ומוסיפים: שכל אשה שהיא לו ערוה שהיא בכלל אזהרה מצוות לא תעשה עליו שמענו למדים אנו אכן מן הכתוב הזה "לא תקח לצרור", אולם, עונש, מניין שהוא חייב אם עבר וייבם אותה? — אמר קרא הכתוב: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" ויקרא יח, כט. עד כאן לשונה של ברייתא זו, הדורשת את המקראות שהם הבסיס להלכה של משנתנו.

29 ומעתה באים לבאר את הענין לגופו ולשורשיו. ומעירים: טעמא דכתב רחמנא הטעם, דווקא, שכתבה התורה "עליה", הא לאו הכי, הוה אמינא הרי אם לא כן, הייתי אומר אחות אשה מייבמת מתייבמת, מאי טעמא מה הטעם בשיקול זה? דאמרינן שאנו אומרים ונוהגים לפי הכלל: אתי באה מצות עשה של ייבום ודחי ודוחה את מצות לא תעשה, אולם, מדוע יחול כלל זה כאן?

30 אימר דאמרינן אתי אמור שאנו אומרים כרגיל שבא עשה ודחי ודוחה את לא תעשה רק כשמדובר בלא תעשה גרידא סתם שעונשו מלקות בלבד, אבל לא תעשה שיש בו חיוב כרת — מי דחי האם העשה דוחה אותו? שהרי איסור כזה חמור ביותר, ושמא הוא אינו נדחה מפני מצות עשה! ותו ועוד אפשר לשאול: לא תעשה גרידא סתם מנלן דדחי מניין לנו שדוחה אותה מצות עשה —